אני מסתכלת על החיים כעל שיעור. כל דבר שאני עוברת יכול ללמד אותי משהו על עצמי, אם אני רק אסכים לשים לב.
מאז שאני מכירה את עצמי אני מתקיימת בטווח בין אמביציה לאהבת הרביצה (aka, לא לעשות כלום).
רוב החיים הייתי תקתקנית, כנראה בגלל זה נהייתי מפיקה ולצד זה, סיימתי בהצטיינות תואר-שני בבטלה למתקדמים.
אחד מהאתגרים הכי גדולים שהיו לי כשעברתי מעולם הטלוויזיה לעולם הטיפול, היה ללמוד להיות פאסיבית ולסמוך. וכשאני אומרת "פאסיבית", אני מתכוונת בלסמוך על עצמי, לסמוך על אחרים, על היקום ולדעת שאני אסתדר, כי גם בעבר תמיד הסתדרתי.
והנה, לכבוד תחילת 2018 היקום סידר לי שיעור חדש ב'לסמוך'- בעל הדירה הסכים להחליף חלון בדירה (דבר שאני מייחלת לו מאז שאני גרה שם) וזו גם הזדמנות לעשות קצת שפכטל, טיח וצביעות, זה כולל כמובן שני סיבובים באיקיאה ומסע אחד (שאני דוחה) לדרום העיר ובסוף הנדי-מן שיבוא לתלות לי את הווילונות (כי אין לי מקדחה ובפעם האחרונה שניסיתי לקדוח, נפער בקיר חור בגודל כף יד). To make a long story shorter..., כשהבנתי את סדר גודל המשימה וההשקעה, נכנסתי ל'מוד מפיקה' והתחלתי לתקתק תיאומים. ואז, מה לעשות? רוב האנשים לא מגיבים מיידית להודעות, חלק לא חזרו אלי עד שהתקשרתי פעמיים, ואז עד שמתאמים, עד שמגיעים, יום גשם, אין חניה, יש חניה, אני פנוי רק עוד שבוע...
אני עדיין בעיצומם של השיפוצים. בינתיים כל משימה בוצעה בהצלחה. בין משימה למשימה עבר לפחות שבוע. שבוע של המתנה. אני מודה שלא שמתי לב לזה עד שסיפרתי לחברה שאתמול (כהכנה לצביעה של היום), רוקנתי, מיינתי, זרקתי וסידרתי את רוב תכולת הארונות בבית ושלקחתי את הזמן ובגלל זה לקח לי כמעט יום שלם. פעם, הייתי 'מתקתקת את הבית' צ'יק צ'ק. החברה אמרה שהיא גאה בי שלא נכנסתי ל'מוד הפקה' ורק אז באמת קלטתי שבכל הבלגן של השיפוץ לא נלחצתי (כמעט), לא דחפתי, תיקתקתי איפה שיכולתי ואיפה שלא, איכשהו לקחתי צעד לאחור (משהו שפעם לא הייתי מצליחה לעשות) וסמכתי שהדברים יקרו כמו שאני רוצה (וגם אם לא, אני יודעת להתמודד עם מצבים קשים).
מחר בבוקר (יום שישי) יבוא ההנדי-מן (בלי נדר), הדירה תתנקה ובשבת כבר אשב בסלון המחודש, המוצל והנקי שלי ואתפנה לדברים אחרים (לא בטוחה מה זה יהיה, אבל משוכנעת שזה יכלול כירבול עם שני החתולים שלי על הספה.)
שיהיה סופ"ש נפלא של עשייה ורביצה!