אחת הבעיות הנפוצות שהקליינטיות שלי מעלות, היא הקושי לעשות בשביל עצמן. אני קוראת לזה "חוסר מוטיבציה עצמית" וזה קורה כשיש להן רצון מאוד ברור אבל הן עושות כל שביכולתן כדי לא להגשים אותו. נשמע קצת מוזר, אבל מסתבר שיש סיכון אמיתי כשזה מגיע בהגשמת חלום באמת רוצות- הסיכוי שניכשל. עבור אנשים אחרים אין לנו בעיה להשלים משימות, להשקיע מרץ, זמן ולהסתכן. אבל כשזה מגיע להגשמת משהו שאנחנו באמת רוצות? פה מתחילה הבעיה!
הדרך הכי טובה לוודא שלא ניכשל, היא לא לנסות באמת להצליח- או - אם לא נשקיע את עצמנו בהגשמת המטרה וניכשל, אז זה לא נורא, כי לא באמת ניסינו. וככה אנחנו משקיטות איזה פחד מכשלון.
אז נניח שאני רוצה עבודה חדשה, ועל מנת להשיג את העבודה החדשה אני אשכרה צריכה לחפש אותה, לשפץ את הקו"ח ולשלוח אותם, ליצור או לעדכן תיק עבודות, לבקש מאנשים שאני מכירה שיעזרו לי למצוא, לגשת לראיונות ולפעמים אפילו להבין מה בכלל עבודת החלומות שלי. עכשיו, אם אני באמת אשקיע את כל כולי במציאת העבודה, אני עלולה לגשת מוכנה וממוקדת ועדיין לא בטוח שאתקבל לעבודה. ואז, מה? אני בעצם לא כזאת טובה כמו שחשבתי?
אבל אם אני אחפש עבודה, אבל רק בחצי קלאץ', אעשה את המינימום (אם בכלל) כדי לקדם את המטרה ולא אמצא עבודה- אז אני לא כשלון... כי לא באמת ניסיתי. היגיון מוזר שכזה. יודעת מה? תחושת הכישלון הזאת, ממנה אנחנו מנסות להימנע, שואבת מאיתנו מלא אנרגיה ולרוב יוצרת תסכול. למה? כי לרוב, דיכוי הרצון מצריך מאיתנו הרבה מניפולציות ושכנוע עצמי. זה בעצם לנסות לשכנע את עצמי בשקר שאני לא מאמינה בו. מתיש, לא?
אנחנו יכולות לספר לעצמנו סיפורים מפה עד להודעה חדשה ולעוות את המציאות ככה שנשלים עם המקום בו אנחנו לא רוצות להיות, אבל יש לזה מחיר.
אז אם אני מתקדמת בחצי קלאץ' למציאת מקום עבודה חדש שירגיש לי נכון ואני לא מוצאת משהו טוב (הרי לא השקעתי בזה באמת), אני עלולה להתחיל לתרץ לעצמי למה כדאי לי להשאר במקום הנוכחי שמאמלל אותי (אני אוהבת את האנשים במשרד ולא רוצה לאבד אותם כחברים, זה מקום שאני כבר מכירה, הם מאוד מתחשבים בי, לקח מלא זמן עד שקידמו אותי, לקח לי מלא זמן למצוא את העבודה הקיימת ואני פוחדת מלהיות מובטלת, פוחדת שלא ישלמו לי מה שמשלמים לי היום, השלימי את החסר...).
כולנו ניסנו, בשלב זה או אחר בחיים, לתרץ את ההישארות שלנו במקום- יש לי רצון, אני מקטינה אותו כדי שלא אכשל, אני לא מצליחה (כי הרי לא ניסיתי), אני משכנעת את עצמי שכדאי לי להשאר במקום שלא עושה לי טוב, אני מתוסכלת / עייפה / עצבנית כי אני לא אוהבת להיות במקום הזה ואז הרצון לשינוי עלול לחזור אבל אני מרגישה מרוקנת וחסרת מוטיבציה לעשות עם זה משהו. בשלב הזה יש לנו שתי אופציות- 1. לבחור להשאר במקום בו אני לא רוצה להיות. 2. לבחור ביצירת השינוי.
שתי האופציות דורשות החלטה. גם להשאר במקום (לקום כל בוקר ולבחור ללכת לעבודה שאני לא אוהבת) וגם יצירת השינוי. אבל ביצירת השינוי יש סיכוי גבוה יותר שנכשל.
שינוי יכול לקרות מתוך רצון לגדול ולהתפתח ו/או מהמקום ש"ככה זה לא יכול להמשיך". לא משנה מה המוטיבציה, ברגע שאני מקבלת החלטה מודעת ללכת עם הרצון שלי, ראוי שאשקיע בזה מחשבה וכוונה.
הנה כמה נקודות למחשבה כשזה מגיע לחלומות, רצונות, מטרות ושינוי:
לתת מקום לרצון- תפנטזי, תחלמי ודמייני את הרצון שלך עם כמה שיותר דיוק וכוונה. בשלב הראשון, אל תדעי איך להגיע למטרה, רק תסכימי להרגיש עד כמה את באמת רוצה את זה. מה שקורה הרבה פעמים, כשאנחנו מרשות לעצמנו לחלום ולרצות, זה שאנחנו אוטומטית מתחילות לחשוב על הבעיות, המכשולים והקשיים בדרך (מה שמכניס אותנו ללופ של רצון-בעיה-ויתור-תסכול- רצון וחוזר חלילה... וזו משאבת אנרגיה עצומה). אז כשאת חושבת על הרצון שלך, תתני לעצמך לרצות עד הסוף, בלי קשיים שאת צופה, בלי "אבל...", בלי לפתור ובלי לדעת את כל התשובות. (למשל- אני רוצה מקום עבודה צעיר ודינאמי, שהתפקיד יאפשר לי הרבה יצירתיות, שיסמכו עלי ויתנו לי לנהל פרוייקטים לבד, שהמשכורת שלי תהיה X, שעות העבודה יהיו Y, שיהיו בונוסים, שהמשרד יהיה יפה ומואר, שיהיה לי בוס מפרגן שרוצה שאתפתח ואצמח, שיהיה בית קפה מעולה מתחת לעבודה, שזה יהיה במרחק של עד חצי שעה מהבית וכו'... ברור שלכל אחת מאיתנו יש קריטריונים אחרים.) תחשבי מה הדברים שחשובים לך ומה את באמת רוצה!
מה כן?- כשאת חושבת ומנסחת את הרצון, הגדירי מה את כן רוצה. כשאנחנו מגדירות משהו שאנחנו לא רוצות, אנחנו בעצם מגבילות את החזון. יותר מעניין אותי מה אני כן ארגיש, ממה שאני לא ארגיש. והרי המציאות מתקיימת ב"יש". קצת פילוספי, אבל תודו שזה נכון!
מקסימום יצליח- אם אני כבר נמצאת במקום שלא טוב לי, הכי גרוע, אני אשאר באותו המקום. אין לי באמת מה להפסיד אם אני אשקיע. הרי אם אני אכשל, אחזור לנקודה שאני נמצאת בה עכשיו.
בלי כישלונות אין הצלחה וההפך- הכישלון הזה, שאנחנו כל כך מנסות לא לחוות, הוא בכלל לא העניין. מוזר לי להשתמש במונחים של הצלחה וכישלון כשזה נוגע לחלומות שלנו, אבל אם אנחנו כל כך פוחדות מהכישלון הזה, בואי לפחות נגדיר אותו. אבל איך מגדירים הצלחה וכישלון? מה הסטנדרטים? על פני כמה זמן? אנחנו הרי מודדות אנשים אחרים לפי היכולת שלהם להתאושש לאחר נפילה, אז למה לא את עצמנו? החיים קורים, זורמים קדימה, זה דרכו של היקום ונראה לי שאנחנו יכולות להסכים שהכישלונות שחווינו בחיים עזרו לעצב את מי שאנחנו היום. הקשיים והמכשולים אותם צלחנו עד כה, הם ההוכחה לעצמת החיים שלנו. אם תסתכלו על תינוקות שמתחילים ללכת, תראו את הנחישות שקיימת שם גם כשהם נופלים שוב ושוב, וזה לא מונע מהם לנסות שוב. תינוקות לא נותנים ל"כישלון" לעצור או להחליש אותם, ההפך! איכשהו למדנו במהלך החיים שאסור לנו להיכשל- זה בולשיט! הרי מי שעושה טועה ומטעויות לומדים.
להביא את החלום למציאות- אני מאמינה שכדי להגשים חלום, יש ליצור לו מרחב בחיים האמתיים שלנו. למשל- לקבוע זמן ביומן לשיפוץ קו"ח. החלום מורכב ממטרות משנה שיקרבו אותנו להגשמת המטרה. חשוב לתת גם להם זמן ומרחב במציאות. כדאי גם לשריין לעצמך זמן לשבת ולחשוב על החלום, הצעדים להגשמתו ויצירת מטרות קטנות שיקדמו אותך למטרה.
להנות מהדרך- מתנצלת אם זה יוצא 'ניו-אייג'י", אבל הרי הרגע הזה של הגשמת החלום הוא רגע קצר ובר חלוף. אני יכולה ללמוד לתואר אקדמאי במשך שנים על מנת לקבל תואר נכסף, רגע קבלת התואר נפלא ומרגש ואז... אז החיים ממשיכים. בגלל זה נראה לי חשוב יותר להנות מהדרך ומהתהליך ולא להתנות את האושר, תחושת הסיפוק וההנאה רק ברגע ההגשמה עצמו.
אני מאחלת לכולנו הגשמת חלומות והנאה מהדרך להשגתם!
רוצה לשתף או להתייעץ לגבי תהליך השינוי שלך?
מוזמנת ליצור קשר 050-9020401
FEEL GOOD DO GOOD
שירה זיו